פסק-דין בתיק ע"א 34619-12-09

          השופט ד"ר קובי ורדי

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופט סובל משה) מיום 2/12/09 בת.א 42258/06 בו נדחתה תביעתה של המערערת (להלן גם: "נפטא") והתקבלה בחלקה תביעתה הנגדית של המשיבה (להלן: גם: "פרטנר").

            העובדות, המחלוקות ופסק דינו של בית משפט קמא

2.         אין מחלוקת כי נפטא הינה בעלת זכות נפט מסוג "חזקה" הידועה כ"חזקת ערד" שהוענקה לה ע"י הממונה על ענייני הנפט לפי חוק הנפט, תשי"ב-1952 (להלן: "החוק" או "חוק הנפט") במקרקעין בשטח ענק של כ- 10,000 דונם המצויים ליד ערד, כאשר במקרקעין אלו מצוי אתר השייך לנפטא הכולל בארות גז המשמש להפקת גז טבעי המסופק לעיר ערד.

3.         אין גם מחלוקת שביום 15/11/00 נחתם בין נפטא לפרנטר הסכם הרשאה (להלן: "ההסכם" או "הסכם ההרשאה") לפיו ניתנה לפרטנר רשות להשתמש בשטח של כ-90 מ"ר (מגרש ותורן המצויים בו) לצורך הקמת מתקן תקשורת ו/או תורן תקשורת ו/או אנטנה וזאת למשך 108 חודשים החל ממועד תחילת תשלום דמי ההרשאה לאחר קבלת זכות השימוש וזאת תמורת דמי הרשאה של 1,000 דולר לחודש בתוספת מע"מ כדין.

4.         אין גם מחלוקת שפרטנר הפסיקה לשלם את דמי ההרשאה החודשיים החל מיום 1/1/05 ובעקבות זאת הגישה נפטא ביום 18/7/06 תביעה בסדר דין מקוצר בבית משפט השלום, על סך של 104,291 ש"ח. לאחר שבהסכמה ניתנה רשות להתגונן נדונה התביעה לגופה ופרנטר אף הגישה תביעה שכנגד להשבת הכספים ששילמה לנפטא על פי הסכם ההרשאה בין התאריכים 8/4/01             ל-30/12/04 (299,787 ש"ח) וכן בגין הפסד הכנסות ופיצוי בגין נזקים.

5.         פרטנר טענה כי הכספים שנגבו ממנה ע"י נפטא בגין ההרשאה לשימוש במקרקעין נגבו שלא כדין וההתקשרות עמה נעשתה על בסיס מידע כוזב ותוך הפרת ההסכם, שכן נפטא לא הייתה רשאית לגבות כספים ולהתקשר עם פרטנר בהסכם ההרשאה שכן היא איננה בעלת מלוא הזכויות במקרקעין, אין לה כל זכויות במקרקעין מלבד הזכות לחפש ולהפיק נפט מכוח חוק הנפט ואין לה זכות להשכיר את המקרקעין לצד ג' ולגבות ממנו דמי הרשאה, כאשר התברר כי מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"), לו שייכים המקרקעין באופן בלעדי, אינו מכיר בזכות קניינית כלשהי של נפטא במקרקעין, ולכן, בסופו של יום ולאחר שפרטנר חדלה לשלם דמי הרשאה לנפטא נחתם בין פרטנר למינהל ביום 2/9/05 הסכם הרשאה במקרקעין.

            פסק דינו של בית משפט קמא

6.         בית המשפט קמא ניסח את השאלה המרכזית שבמחלוקת, האם בעל זכות נפט מסוג חזקה לפי חוק הנפט רשאי ליתן לצד שלישי רשות להשתמש במקרקעין נשוא החזקה או מקצתה תמורת תשלום.

            בית המשפט קמא בחן את חוק הנפט והגיע למסקנה כי החוק מגדיר את זכות החזקה כזכות ייחודית לחפש ולהפיק נפט בשטח החזקה בלבד ולא מדובר בחזקה במובנה בחוק המקרקעין, לעניין זכויותיו של בעל חזקה כבעל זכות קניינית. זכות נפט אינה יוצרת זכות קניינית במקרקעין, כאשר לנפטא לא היה חוזה חכירה עם המינהל או הרשאה להשכיר את הקרקע לצד שלישי.

            לכן, קבע בית משפט קמא כי לנפטא לא היו זכויות בקרקע מעבר לזכות לחפש ולהפיק נפט על פי חוק הנפט והיא לא הייתה זכאית לתת לפרטנר הרשאה לעשות שימוש בקרקע תמורת תשלום, בהתאם להסכם ההרשאה ולכן פרטנר הייתה זכאית לבטל את ההסכם באופן חד צדדי, והסכם ההרשאה הינו למעשה בטל מעיקרו (void), ולכן הביטול והפסקת תשלום דמי ההרשאה נעשו כדין.

            בסופו של יום, דחה בית המשפט את תביעת נפטא וקיבל בחלקה את התביעה שכנגד של פרטנר לעניין השבת הסכומים ששולמו על ידי פרטנר לנפטא.

            טענות הצדדים בערעור

7.         לטענת המערערת, בית משפט קמא התעלם מטענת נפטא כי ההסכם בין הצדדים היה כפוף לאישור המינהל, כאשר סוכם מפורשות בהסכם כי פרטנר תהא אחראית להשגתו ופרטנר לא ביקשה כלל אישור מהמינהל ולא הגישה את הנספח להסכם ההרשאה המופנה למינהל עליו חתומים הצדדים המודיע למינהל שנכרת הסכם הרשאה והפרה את חובתה בהסכם להשיג את אישור המינהל להסכם ולכן האחריות הבלעדית להפרת ההסכם בין הצדדים רובצת לפתחה של פרטנר, שיכלה גם לפי ההסכם לסיימו אם לא הייתה מתקבלת הסכמת המינהל. לכן, משהפרה פרטנר את התנאי המתלה הקבוע בסעיף 3 להסכם ההרשאה אינה יכולה לבוא בטענות כלפי נפטא והאחריות להכשלת ההסכם רובצת באופן בלעדי על פרטנר.

            כן נטען ע"י נפטא כי טענת פרטנר נגדה מהווה טענת "יוס-טרצי"                 (ius-tertii) (שהזכות הינה זכות של אחר) שלא הוכרה בדין הישראלי. דהיינו, אף אם לנפטא לא הייתה זכות להרשות לפרטנר שימוש בשטח ההרשאה, הרי מכיוון שהרשות ניתנה ופרטנר עשתה בה שימוש בפועל, אין פרטנר יכולה להיבנות מהטענה כי לנפטא לא הייתה זכות להרשות את השימוש, כאשר מי שרשאי לפעול כנגד נפטא אם עשתה שימוש שלא כדין בשטח ההרשאה זה המינהל והראיה שהוא לא עשה כן, ופרטנר אינה יכולה לטעון את טענות המינהל במקומו.

            זאת, כפי שנקבע ברע"א 9518/98 יצחק יוסף נ' אביגדור עוקשי פ"ד נה(3) 294 (להלן: "פס"ד עוקשי") כי המחזיק בפועל במקרקעין זכאי להגנה כלפי כל העולם פרט לבעל הזכות בנכס, וטענת ius-tertii  לא תישמע כנגדו מפי מסיג גבול המבקש לנשלו מחזקתו, כך שפרטנר לא יכולה להימנע מתשלום דמי ההרשאה, וכל עוד המשיכה פרטנר לעשות שימוש בשטח ההרשאה ולא בוטל ההסכם עליה לשלם את דמי ההרשאה וזאת אף אם החוזה הופר (טענה המוכחשת ע"י נפטא).

            לטענת נפטא, פרטנר פעלה בחוסר תום לב, כאשר בנסיון להפחית את דמי ההרשאה פעלה מאחורי גבה של נפטא בעצם פנייתה למינהל וקבלת ההרשאה ממנו בתשלום דמי הרשאה מופחתים בהרבה (כ-700 ש"ח לחודש במקום 1,000 דולר לחודש).

            לחילופין טענה נפטא כי יש לפטרה מחובת ההשבה לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט-1989 (להלן: "חוק עשיית עושר) שההשבה הינה בלתי צודקת.

8.         לטענת פרטנר, נפטא מתעלמת מהעניין המרכזי שאין לה כל זכות קניינית במקרקעין, מלבד הזכות לפי חוק הנפט ושהיא לא הייתה רשאית לגבות כל תשלום בגין השכרתם לפרטנר שהתקשרה עם נפטא בהסכם על סמך הצהרות נפטא ובמיוחד אלה בדבר זכויותיה של נפטא במקרקעין ואפשרותה להשכירם לצדדים שלישיים, כאשר נפטא הפרה את ההסכם עם פרטנר.